כולנו עדים, כמעט בכל יום, על הרוג בתאונת דרכים. כמו כן, אנו שומעים רבות על המושג, "הנהג הואשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות". אך רבים מאיתנו, כלל לא מבינים את המשמעות של גרם מוות ברשלנות, לעומת הריגה למשל:
בסקירה זו, אנסה להסביר ככל שאוכל, מהי בעצם אותה עבירה, שהמחוקק קבע בגינה עונש מקסימלי של שלוש שנות מאסר, ובכל מקרה שבו נהרג אדם בתאונה, והפרקליטות תבקש לייחס לנאשם עבירה של הריגה, שהעונש המקסימלי העומד בצידה הינו 20 שנות מאסר.
ינסו עורכי הדין של הנאשם, לשכנע כמיטב יכולתם את הפרקליטות, ואם זה לא עובד, את בית המשפט, כי החלופה הנכונה במקרה זה הינה עבירה שעניינה גרם מוות ברשלנות, ולא הריגה, כפי שסבורה הפרקליטות.
כמובן שלא ניתן, ואין זה אפשרי, לנבא במאמר את כל הסיטואציות האפשריות בעבירה זו, באשר כל מקרה ומקרה, מביא עמו נסיבות שונות, שיש להיערך בהם כסניגור בדרך שונה ומגוונת, לעיתים, תוך שימוש בחומר הראיות שנאסף, ולעיתים, תוך עשיית שימוש במומחים חיצוניים שנשכרים על ידי ההגנה למתן חוות דעת מומחה.
ואולם, עיון במאות פסקי דין הדנים בגרימת מוות ברשלנות שניתנו בשנים האחרונות מלמד על החמרה בענישה לעומת העבר.
קטגוריות הענישה להריגה ברשלנות נהיגה
קיימות למעשה 3 קטגוריות עיקרית לגזירת העונש.
הקטגוריה הראשונה – המהווה למעלה מחמישים אחוזים מהתיקים נוגעת ברשלנות רגעית המתבטאת בחוסר תשומת לב נקודתי. במקרים אלה נוטה בית המשפט להקל בעונש, להימנע מהטלת מאסר בפועל ולהטיל עונש של עבודות שירות בלבד.
הקטגוריה השנייה – היא של רשלנות חמורה יותר, אולם עדיין לא כזו המצדיקה אשמה של הריגה, כגון חצית צומת ברמזור אדום, נהיגה במהירות העולה על הקבוע בחוק, נהיגה בעייפות במודע, שאז מקובל להטיל עונש מאסר בפועל של 7-10 חודשים, מתוך הכרה כי עצם המאסר בפועל הוא בעל ערך מרתיע.
הקטגוריה השלישית – והשכיחה פחות היא של רשלנות חמורה עוד יותר, שוב, עדיין לא הריגה, אבל עם אלמנטים קיצוניים, כמו הימלטות מהמשטרה, הפקרת פצועים ושיבוש ראיות. במקרים אלה הוטלו עונשי מאסר ממושכים, ובתי המשפט נמנעו מחלופה של מאסר בעבודות שירות.
ניקח דוגמא שכיחה של נהג, אשר החליט לעקוף בסמוך למעבר חצייה, במהירות גבוהה, פוגע בהולך רגל, והורג אותו.
במקרה כזה, קיימת סבירות גבוהה כי הפרקליטות תגיש נגדו כתב אישום חמור בגין הריגה, אך ייתכן כי אם ייקבל ייצוג מקצועי, עשוי בית המשפט להרשיע אותו דווקא בעבירה חמורה פחות: של גרימת מוות ברשלנות. באופן זה, יוכל אולי הנהג להימנע מעונש של מאסר בפועל.
נשאלת השאלה אם כן, היכן אם כן עובר הגבול הדק שבין שתי העבירות? ומה העונש הצפוי בגין כ"א מהן.
בדרך כלל, נוהגים בתי המשפט לתעבורה לגזור בגין הרשעה בעבירות של גרימת מוות ברשלנות 6 חודשי מאסר. לרוב, אם העונש הוא כזה, והנהג ללא הרשעות קודמות, יתאפשר לו קרוב לוודאי, לרצות העונש, בדרך של עבודות שירות, הגם שהדבר דורש החלטה נפרדת של בית המשפט. מתי בכ"ז ניתן להתחמק ממאסר, ולקוות לפסק דין של 6 חודשי שירות?
בפסיקה מוכר פס"ד במסגרתו זוכה נאשם מעבירת מהריגה, ובמקום עבירה זו, הורשע בגרם מוות ברשלנות (מ"י נגד משה כהן). פסק דין זה הצביע על מאמץ מיוחד של ביהמ"ש להקל בעונש. ביהמ"ש העליון בדעת רב הפחית את העונש ל-6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות.
פסק דין זה עסק בנאשם שהנו אב לבן אוטיסט, ואלמלא הקל בעונשו, היה הבן מועבר למשפחה אומנת. כלומר, המדובר בנסיבות מיוחדות שהיו בתיק זה, אך לא ניתן להקיש ממנו יותר מדיי, הואיל ואלמלא היו משנים את הוראת החיקוק מהריגה לגרם מוות ברשלנות, לא ניתן היה להסתפק במקרה זה בעונש של 6 חודשי מאסר בעבודות שירות.
בהערת אגב יצוין כי במקרה הנדון, היה הקורבן, הולך רגל, והנאשם, נהג משאית, כך שהתוצאה היתה בלתי נמנעת. דוגמא נוספת לנאשמת שזכתה בעונש מקל של 6 חודשי עבודות שירות היא מאירה לוי אשר גרמה בנהיגתה הרשלנית למותם של שני בני אדם. אגב, הפסיקה קובעת נחרצות, כי בשם ערך קידוש החיים, גרימת מוות של יותר מאדם אחד מכפילה את הענישה, ראו מקרה דורי קלסבלט הידוע.
מקרה נוסף וגזר דין
מקרה חשוב נוסף נדון בע"פ 3158/00, מגידיש נ' מ"י, ושם נקבע כי יש לשאול השאלה, האם מתוך מכלול הראיות קמה חזקה עובדתית, והאם ניתן היה להסיק מודעות של הנאשם לגבי האפשרות שהתנהגותו תגרום לתוצאה קטלנית, אף אם קיווה כי זו לא תתרחש.
כדי להבהיר משמעות נקודה זו, ניקח לדוגמא עניין שמוכר לכולנו. פלוני מבצע עקיפה בסמוך למעבר חצייה, נכנס למעבר חצייה במהירות בלתי סבירה ופוגע עקב כך בהולך רגל. האם דין התנהגות שכזו תביא באופן אוטומטי לאישום בהריגה או שמא תסתפק הפרקליטות בכתב אישום שעניינו גרימת מוות ברשלנות?
על פי כתב אישום הנ"ל, נסע נאשם בנתיב השמאלי, כאשר לפניו בנתיב הימני בכיוון נסיעתו, נסעה משאית. באותה עת החלו לחצות את מעבר החצייה בכביש הנ"ל הולך רגל ורעייתו.
המשאית נעצרה לפני מעבר החצייה, ואפשרה לבני הזוג לחצות. הנהג, לעומת זאת, שנסע במקביל למשאית, המשיך בנסיעה בנתיב השמאלי, תוך עקיפת המשאית בנסיעה ופגע בבני הזוג. כתוצאה מכך נגרם מותו של הולך הרגל ורעייתו נחבלה.
השופט רון שפירא קבע כי הוכח שהמשאית האטה, אך לא הוכח מעבר לספק סביר כי המשאית בלמה ונעצרה לפני מעבר החצייה.
כ"כ הוצב במקום רק תמרור אחד בלבד המתריע על מעבר חצייה אשר הוסתר על ידי המשאית, וגם זאת כשנהג המשאית מסונוור מהשמש ואינו יכול לראות בוודאות אם יש הולכי רגל על הכביש כך שלא ניתן היה להוכיח שנהיגתו הייתה פרועה ובכל מקרה לא ניתן לומר כי הנאשם לא ידע או שיער כי הצורה בה הוא נוהג יוצרת סיכון ממשי אשר יכול להוביל לתוצאה הקטלנית. משכך, לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בהריגה.
הנאשם זוכה בעקבות כך מעבירת ההריגה ומאידך, העקיפה בסמוך למעבר חצייה, והכניסה למעבר חצייה במהירות בלתי סבירה הביאו את בית המשפט להרשיע הנאשם בכל זאת בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
תאונת רכב מסחרי ורכב פרטי
במקרה אחר, שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון, דנו באחריות לתאונה שאירעה בצומת, בה התנגשו רכב מסחרי נהוג ע"י הנהג המואשם, ורכב פרטי, נהוג ע"י המנו.
שם הוחלט לזכותו הנהג מעבירת הריגה והרשיעו אותו בגרימת מוות ברשלנות בלבד לאחר שנקבע שההתנגשות אירעה לאחר שנהג הרכב המסחרי לא כיבד את זכות הקדימה של הפרטית שעה שהמסחרית החלה בביצוע פנייה שמאלה, נכנסה לצומת וחסמה חלק מנתיב הנסיעה של הרכב הפרטי ושעה שניתן היה להבחין ברכב המתקרב בנתיב הנגדי ממרחק רב כאשר מהירות הנסיעה של הפרטית הייתה כ-140 קמ"ש, בעוד המהירות המותרת מוגבלת ל-60 קמ"ש.
אגב, בית המשפט המחוזי ראה במכלול הנתונים בסיס להרשעה בהריגה, וגזר שנה וחצי מאסר בפועל, אך במסגרת הערעור שנדון בבית המשפט העליון, טען הנהג כי לא הוכח קיומה של המחשבה הפלילית הגבוהה הנדרשת לצורך עבירת ההריגה וכי הוא הסתכל לעבר הכיוון ממנו הגיעה הפרטית, קודם פנייתו שמאלה.
בית המשפט העליון קיבל את טענתו, ולמעשה, לא יכול היה לשלול את גרסתו של הנהג, ומשכך, זוכה הנהג מאשמת הריגה.
בית המשפט מייחס משקל רב למהירות בה נסע נהג הרכב הפרטית שנפטר, תוך שהוא קובע כי המנוח חרג בצורה קיצונית מן המותר באותו כביש – 140 קמ"ש במקום המקסימום המותר של 60 קמ"ש. לדעת העליון, הנסיעה המהירה של הפרטית, אין בה כדי לנקות את המערער מהרשלנות שדבקה בו באי מתן זכות קדימה.
בית המשפט אמנם קובע כי מתן זכות קדימה פירושו, בנסיבות העניין, מתן זכות קדימה לרכב בעל הזכות, בהתחשב במרחק שלו מהצומת ובהתחשב במהירות נסיעתו, תהא אשר תהא המהירות וכי על החייב במתן זכות קדימה להמשיך ולעקוב אחר הרכב בעל זכות הקדימה, כדי להבטיח שהוא אמנם אינו מסכנו בכניסתו לצומת אך יחד עם זאת קבע ביהמ"ש יתכן מאוד שבשל הנסיבות המיוחדות, לא נוצרה אצל הנאשם מודעות לסיכון שבסטייה עם רכבו לשמאל לתוך הצומת, בגלל המהירות של נהג הרכב המעורב.
בכך ראה בית המשפט העליון סיבה להקל, לזכות מעבירה של הריגה ולהרשיע בגרם מוות ברשלנות.
האם בהכרח כל תאונה במעבר חצייה תביא לכתב אישום של הריגה?
התשובה בוודאי מורכבת, ולא ניתן לנתח את כל הסיטואציות האפשריות במאמר קצר זה, ואולם, נמשיך בסקירת הפסיקה המוכרת. למשל, במקרה שנדון בפסיקה, נהג אוטובוס הורשע בגרימת מותו ברשלנות של הולך רגל ואי האטה בהתקרבו למעבר חצייה.
בבית המשפט המחוזי ערעורו התקבל והוא זוכה. הוא העיד כי ראה את המנוח במהלך חציית הנתיב הנגדי לכיוון נסיעת האוטובוס, אחר כך הוא ראה אותו עולה לאי התנועה החוצץ בין שני חלקי הכביש, נעמד והסתכל לכיוון האוטובוס, ואחר כך החל חוצה את המעבר החציה.
בשלב זה היה האוטובוס מרחק כ- 15 מטר ממעבר החציה. הוא בלם, אך לא הספיק לעצור. אחרי מס' ימים מסר הנאשם גירסה שנייה וסיפר כי ראה את המנוח חוצה את הכביש על שני חלקיו, ברצף, משמע בלי שיעצור על מעבר החציה ויתבונן לעבר האוטובוס.
בבית המשפט, חזר על הגרסה הראשונה. בית המשפט סבר שדווקא הגרסה הראשונה הינה אותנטית, שהרי ניתנה שעה וחצי בלבד לאחר האירוע, בטרם היה בידי המערער זמן לחשוב כיצד יחמוק מאחריות פלילית, בעיני השופט מסכת העובדות שתוארה בגרסה הראשונה אינה גוררת אחריה אחריות פלילית.
זאת שכן נהג המתקרב לצומת, ורואה אדם עומד על אי תנועה שבין שני נתיבי הכביש רשאי להניח, כי הולך הרגל ימתין עד שהמכונית תחלוף על פניו. קל וחומר כשמבטו מופנה אל הנהג וכשהוא רואה את האוטובוס קרב אליו. לטענת השופט, יפים הדברים שבעתיים כאשר מדובר באוטובוס, שהבלימה קשה עליו בהשוואה לרכב פרטי ומרחק העצירה ארוך יותר.
השופט אברהם קיבל את גרסתו של הנהג, וזיכה אותו. גם השופטת לוי הייתה בדעה כי הנאשם לא נושא באחריות פלילית לא משום שלא הוכחו בפני בית המשפט קמא הנתונים העובדתיים הצריכים להרשעה דוגמת מהירות נסיעתו של המערער או היכן היה בדיוק המערער עת ראה לראשונה את הולך הרגל, היכן היה עת ראה את הולך הרגל על אי התנועה, היכן היה הולך הרגל עת נצפה לראשונה והמרחק שעבר. לכן, היא קובעת, לא ניתן לקבוע אם התאונה הייתה נמנעת או בלתי נמנעת מבחינתו. לנוכח החסר הראייתי הזה היא זיכתה את הנאשם.
במקרה אחר נדונה התנהגותו של נהג שהואשם בהריגה על שביצע עקיפה בסמוך למעבר חצייה, נכנס למעבר חצייה במהירות בלתי סבירה וכן פגע בהולך רגל. הוא עקף בנתיב השמאלי, כאשר לפניו בנתיב הימני בכיוון נסיעתו, נוסעת משאית.
באותה עת החלו לחצות את מעבר החצייה בכביש הנ"ל המנוח ורעייתו. המשאית נעצרה ואפשרה לבני הזוג לחצות. הנאשם לעומת זאת שנסע במקביל לה, המשיך בנסיעה בנתיב השמאלי תוך עקיפת המשאית בנסיעה ופגע בבני הזוג. כתוצאה מכך נגרם מותו של המנוח ורעייתו נחבלה. השופט רון שפירא קבע כי הוכח שהמשאית האטה, אך לא הוכח מעבר לספק סביר כי המשאית בלמה ונעצרה לפני מעבר החצייה.
למזלו של הנאשם, הוצב במקום רק תמרור אחד בלבד המתריע על מעבר חצייה אשר הוסתר על ידי המשאית, וגם זאת בהיותו מסונוור מהשמש ואינו יכול לראות בוודאות אם יש הולכי רגל על הכביש כך שלא ניתן היה להוכיח שנהיגתו הייתה פרועה ובכל מקרה לא ניתן לומר כי הנאשם לא ידע או שיער כי הצורה בה הוא נוהג יוצרת סיכון ממשי אשר יכול להוביל לתוצאה הקטלנית.
משכך, נקבע כי לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בהריגה. הנאשם זוכה בעקבות כך מעבירת ההריגה ומאידך, העקיפה בסמוך למעבר חצייה, והכניסה למעבר חצייה במהירות בלתי סבירה הביאו את בית המשפט להרשיע הנאשם בכל זאת בעבירה של גרימת מוות ברשלנות.
האם נהיגה במהירות מופרזת תביא בהכרח להרשעה בגרימת מוות ברשלנות?
בית המשפט השלום בחדרה קבע שלא בהכרח בדונו ביום 10/1/05 בת"ד 1278/00 מדינת ישראל נ' אבו פנה. הנאשם שם נסע במהירות של 66.9 קמ"ש במקום בו המהירות המותרת היא 50 קמ"ש ועל פי כתב האישום פגע בילד בילד בן שנתיים בחצר שהחל לרוץ לכיוון הכביש ולחצותו בריצה. הנאשם פגע בילד עם רכבו וגרם למותו. אלא שהשופט גופמן הגיע למסקנה כי בפרק הזמן שבו היה הילד חשוף לעיני הנאשם, התאונה הייתה בלתי נמנעת.
נקבע כי גם אם הנאשם היה נוסע במהירות של 50 קמ"ש, שהיא המהירות המותרת, הנאשם לא היה מספיק לעצור לפני הפגיעה בילד. נקבע כי הנאשם לא הבחין בילד עובר לירידתו לכביש מאחורי המכונית והוא לא חייב היה לצפות את ריצתו לכביש. נקבע כי נהג צריך לצפות אפשרות של פגיעה בהולך רגל, אך זאת כאשר יש בנסיבות כדי להצביע על אפשרות כזו.
כי נהג סביר או נהג מן היישוב אינו צריך לצפות נסיבות כה בלתי צפויות כאשר אין לקיומן כל סימן. לאור כל האמור, הרשיע בית המשפט את הנאשם בעבירות של נהיגה במהירות מופרזת ונהיגה במהירות בלתי סבירה, ומזכה אותו מעבירות של גרימת מוות ברשלנות ואי האטה. בעקבות זאת, בית המשפט משית על הנאשם קנס בסך 250 ש"ח.
ענישה בגרימת מוות ברשלנות למשל, נגזרו 15 חודשי מאסר על נהג שהחל לחייג בטלפון סלולרי שהחזיק בידו תוך כדי נסיעה, דרס הולך רגל למוות ופצע שני הולכי רגל נוספים וברח מהמקום לאחר התאונה.
מקרה נוסף בו נגזר עונש של 15 חודשי מאסר הוא מקרה בו נהג צעיר נהג במהירות של 104 קמ"ש במקום מהירות מותרת מקסימלית של 60 קמ"ש, וגרם למותם של שניים. לעומתם: נגזר עונש של 12 חודשי מאסר על נהג שנסע ברכב מאולתר שאסור בנהיגה על כביש, ללא תאורה, ללא רישיון נהיגה, ללא רישיון רכב וללא כיסוי ביטוחי, התנגש באופנוע, גרם למותם של שני רוכבי האופנוע ולאחר מכן ניסה להעלים ראיות מרשיעות.
לנהג היה עבר תעבורתי שכלל 20 עבירות ב-10 שנות נהיגה, בהן עבירות חמורות ושתי תאונות דרכים. בית משפט המחוזי גזר בערעור 12 חודשי מאסר תוך שהוא קובע כי "למרות חומרת מעשיו של המערער, שהתנהגותו מלמדת עליו כי הינו בריון בכבישים, לא חרג הסדר הטיעון מרמת הענישה הסבירה" במקרה נוסף נגזר עונש של 12 חודשי מאסר על נהג משאית שנהג בזמן פסילה ללא רישיון בתוקף, מעל למהירות המותרת,עקף רכב נכנס במודע לצומת באור אדום וגרם למותה של הולכת רגל שחצתה את הכביש באור ירוק.
בעניין זה בית המשפט המחוזי אישר את העונש שנגזר ולמרות שהסכים כי מדובר "בפעולה מודעת ומכוונת".
רגש הנקמה המוצדק של משפחות הקורבנות אינו הגורם הדומיננטי בקביעת מרכיב הענישה". ניראה שהלשכה תיזום תיקון לחוק,שיאפשר להטיל על מי המורשע בעבירות של מוות ברשלנות עונש של עבודות שירות למשך זמן רב יותר מששה חודשים, אך ללא מאסר בפועל, שהוא חסר תכלית בנסיבות אלה.
הריגה בתיקים מעין אלה, בוחרת המשטרה לעיתים להחמיר עם נאשם, שלא בצדק, ולייחס אישום של הריגה ולהגיש את כתב האישום בבית המשפט המחוזי במקום לייחס לו/ה עבירה של גרימת מוות ברשלנות מול הריגה ולהגיש את כתב האישום בבית משפט השלום (סעיף 298 מול סעיף 304 לחוק העונשין).
הפסיקה קבעה כי כדי להאשים בעבירה האחרונה, החמורה יותר, יש להוכיח התנהגות נהיגתית חמורה, מבחינת מודעות הנאשם, ממש אדישות לתוצאות המעשה.
ההבדל בין העבירות יכול להיות דק אך הוא משמעותי מבחינת הנאשם שכן הרשעה בעבירה של הריגה כמעט תמיד תוביל למאסר בפועל לא קצר.
במקרים בהם התאונה נגרמת בגין סטייה מנתיב או אי שמירת מרחק לא מומלץ לרוץ להודות באישום של הריגה משום שיתכן ויהא ניתן, קודם להודאה, להמיר האישום לגרימת מוות ברשלנות – עבירה שיכולה לגרור עמה מאסר בפועל של רק ששה חודשים, שיכולים להיות מומרים בששה חודשי עבודות שירות. בתי המשפט אינם מקלים בעבירות הריגה כדבר שבשגרה. חירי איימן למשל, נהג ברכב מסוג סובארו, אותו רכש לאחר שהורד מהכביש כשלושה חודשים קודם לכן. עמו ברכב היו 3 אנשים נוספים, ביניהם אחיו הבכור, אשר נשא על ברכיו את בתו, אחייניתו של איימן, כבת 4 שנים.חרף היותו בלתי מורשה לנהיגה ובידעו כי הרכב הורד מהכביש, בשל אי תקינות – נהג איימן ברכב, ללא ביטוח, על כביש כורכר, במהירות של כ – 109 קמ"ש.
איימן אחז בהגה הרכב ביד אחת ועובר לאירוע התאונה, הסיט את עיניו לשבריר שנייה מהדרך. בתוך כך, הרכב סטה מהדרך והתהפך. אחייניתו עפה דרך חלון המכונית ונהרגה.
במסגרת הסדר הטיעון, הגיעו באי כוח הצדדים להסכמה, לפיה התביעה תעתור לעונש מאסר, אשר לא יעלה על 4 שנים והסנגור יטען לעונש חופשי. בית המשפט קבע כי התביעה צעדה לקראת איימן כברת דרך נכבדה, בכך שהסתפקה בהטלת עונש בן 4 שנות מאסר בלבד וכי העונש המבוקש מפליג בקולתו. לפיכך, אין מקום להפחית הימנו. בנוסף, הוטלו עליו פסילה למשך 15 שנים. ומאסר על תנאי.
הקלה בעונש גם בעבירת הריגה חרף אפס סובלנות בתי המשפט כלפי נאשמים בעבירות הריגה, עדיין ניתן ללמוד על מקרים בהם הנסיבות האישיות של הנאשם הביאו את בית המשפט להקל בענישה:
נהג הועמד לדין בגין נהיגה בשכרות והריגה
במקרה אחד, נהג הועמד לדין בגין נהיגה בשכרות והריגה. בית המשפט המחוזי הרשיעו, וגזר עליו 14 חודשי מאסר בפועל, 24 חודשי מאסר על תנאי ופסילת רשיון לתקופה של 9 שנים. הוא הלין על חומרת העונש, בעוד שהמדינה ערערה על קולתו.
הנהג אדם צעיר, כבן 20, עלה מרוסיה לבדו, חייל בודד בישראל בעת ארוע התאונה, בלא משפחה ובלא מערך תומך. הוא ביסודו אדם נורמטיבי, חסר כל עבר פלילי, המצוי מאז התאונה במצב של משבר עמוק כשהוא עזוב לנפשו. תיפקודו מאז התאונה הינו חיובי, ואף שנפגע אף הוא בארוע זה, הוא ביקש לחזור ולשרת בצבא.
שירות המבחן העריך כי שליחתו למאסר ממושך תביא לנסיגה קשה במצבו הנפשי. בתסקיר משלים ציין שירות המבחן, כי אכן חלה נסיגה משמעותית במצבו הנפשי של המערער, והביע נכונות להעמידו למבחן לתקופה של שנתיים, שבמסגרתו ישולב בקבוצה טיפולית ויינתן לו גם טיפול פרטני.
בית המשפט העליון קבע כי מדובר בנהיגה פזיזה תחת השפעה כבדה של אלכוהול, כאשר ההנחה היא שאל מצב השכרות נכנס הנהג מרצון אולם הערכה כוללת של מכלול ההיבטים מביאה למסקנה כי יש להותיר את העונש שנגזר על המערער בעינו, חרף היותו קל יחסית. לעונש זה צורף, בהסכמת המערער, צו מבחן למשך שנתיים, שתוקפו יחל עם שחרור המערער מן המאסר.
בתאונות קשות - האם ניתן להאשים ברצח ?
סעיף 300 לחוק העונשין שמתמקד בעבירת הרצח, דורש "כוונה תחילה".
נשאלת שאלה האם ניתן להאשים ברצח בתאונת פגע וברח גרימת מותו של אדם במצב נפשי של אדישות או קלות דעת ותוך ביצוע מעשה עבירה, על מנת לקדם את העבירה או לנוס מזירתה, כשהנהג העובר על העבירה מוסיף חטא על פשע בניסיון להימלט.
לטענת המשטרה ניתן להאשים ברצח והיא מנסה לעשות הקבלה למקרים של שוד, בהם, כדי להסתלק מזירת השוד במהירות, השודדים יורים למוות באדם.
כל נהג שפגע באחר במצב של אדישות או קלות דעת, והוא מסתלק ממקום התאונה כשהפגיעה מסתיימת במוות צריך לחשוש מאישום של רצח.
יחד עם זאת, אם יוכח כי הבריחה מזירת העבירה בוצעה תוך "אי שליטה פסיכולוגית" משום "זעזוע מהתאונה", "מתוך שוק", ויש הסבר מדעי-פסיכולוגי להימלטות, לא ניראה כי יהא אפשרי להוכיח רף רשלנות גבוה מהריגה.
בארה"ב בלתי אפשרי להאשים בגין רצח, כשהעבירה הנוספת הנדרשת לפי סעיף 300 (א)(3) או-(4) אינה די חמורה, שם יש הכרח שהעבירה הנוספת שבמהלכה נגרם מותו של אדם תהיה מסוג פשע, ולכן מוות תוך שוד נבדל ממוות תוך בריחה משוטר בגילופין.
גם משום השוואה זו, הפרקליטות לא מקבלת לרב המלצת המשטרה להעמיד לדין באשמת רצח. לעת עתה לפחות.
